Dmaye
Daf 29a
משנה: 29a עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר קַח לִי אֲגוּדַת יֶרֶק קַח לִי קְלוֹסְקִין לוֹקֵחַ סְתָם פָּטוּר. אִם אָמַר זוּ שֶׁלִּי וְזוּ שֶׁל חֲבֵירִי וְנִתְעָֽרְבוּ חַייָב לְעַשֵּׂר אֲפִילוּ הֵן מֵאָה.
Traduction
Si un homme ignorant dit à un savant (qui prélève notoirement la dime) de lui acheter, en allant au marché, une botte de verdure ou un pain blanc supérieur, il peut simplement l’acheter (en même temps que le sien), sans rien prélever pour l’ignorant. Mais s'il désigne spécialement chaque part et qu’il dise : ''celle-ci est à moi et celle-là à mon prochain'', et qu'elles se trouvent ensuite mêlées, il est obligé d’en prélever la dime, sa part fût-elle perdue au milieu de cent parts de l’ignorant (on ne tient pas compte de la grandeur du mélange).
Pnei Moshe non traduit
מתני' ע''ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק. מתני' מיירי כגון שהלך אצל המוכר שהוא ג''כ חבר והמוכר יודע מהשליחות ששלח ע''ה את החבר הזה לקנות לו ואמר השליח החבר להמוכר תן לי אגודת ירק אחת או גלוסקין אחד סתם ולא הודיעוהו בפירוש בשעת הקנייה שבשביל ע''ה הוא לוקח אפ''ה פטור השליח הזה מלעשר דמכיון שידע המוכר החבר מהשליחות ששלח ע''ה לזה אמרינן דמסתמא היה דעת המוכר שבשביל ע''ה לוקח הוא זה ותיקן את מה שנתן לו לפי שאסור למכור לע''ה דבר שאינו מתוקן והלכך פטור השליח החבר מלעשר מפני שכבר תיקנו המוכר החבר:
ואם אמר השליח החבר להמוכר שלי זה וזה של חבירי כלומר שלקח אחת ג''כ בשביל עצמו ואמר זהו בשבילי וזה יהיה בשביל חברי ע''ה ששלחני ונתערבו אח''כ חייב זה השליח החבר לעשר את שתיהן לפי שמה שנתן לו המוכר בשבילו מסתמא לא תיקנו שהרי המוכר לחבר א''צ לעשרו שיודע הוא שהחבר בעצמו יתקן לו ונמצא שנתערב הבלתי מעושר עם אותו שלקח בשביל ע''ה והוא מעושר ולפיכך צריך הוא עכשיו לתקן הכל:
ואפי' הן מאה. אותן של ע''ה כשנתערב בהן אחת שלו והוא בלתי מעושר חייב לעשר את הכל דמאי והכי מוכח פירושא דהמתני' בגמרא:
הלכה: תַּמָּן תַּנֵּינָן נֶאֱמָנִין עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּיאָה בְּשָׁעָתָן. וְהָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵן. תַּמָּן שֶׁתִּיקֻּנוֹ פָטוּר בְּרַם הָכָא שֶׁתִּיקּוּנוֹ חַייָב. וְתַנִּי כֵן אֶת שֶׁתִּיקֻּנוֹ פָטוּר נֶאֱמָן לְהַחֲמִיר בְּרַם הָכָא פֵּירוּשׁוֹ לְהָקֵל נֶאֱמָן.
Traduction
On a dit plus haut (283)Traité (Pea 8,2).: on ajoute foi aux pauvres (pour les dispenser de la dîme) lorsque pendant l’époque de la moisson ils déclarent que ce qu’ils emportent chez eux provient du glanage, ou de l’oubli, ou des parts angulaires qui leur reviennent (si même il est notoire qu’ils ont des champs); comment donc se fait-il que, selon notre Mishna, le marchand de fruits syriens soit tenu de les rédimer si l’on sait qu’il a un champ? C’est que plus haut, l’assertion du pauvre entraîne la dispense s’il est vrai que ce blé provient de ce qui lui est dû; tandis qu’ici le marchand dit seulement avoir libéré ce qui était soumis (et ses produits restent soumis aux droits). En effet, on a enseigné: si la présomption implique une dispense, on croit celui qui en est l’objet, même s’il en résulte un allégement de paiement; ici, au contraire, où il y aurait implicitement une diminution de redevances, on ne lui ajoute foi.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תמן תנינן. לעיל בפ''ח דפא' (ה''ב):
והכא את אמר הכן. בתמיה ואסיפא דמתני' הוא דפריך דבידוע שיש לו שדה אחת בסוריא אינו נאמן לומר מעושרין הן והא התם תנינן דנאמנין לומר זה של לקט ושכחה ופאה כשהוא בשעתן ופטורין ממעשרות ואע''ג דהתם נמי ספק הוא אם הוא משל חיוב או לא סומכין עליו:
תמן שתיקנו פטור. לא דמי דהתם שתיקנו פטור כלומר שתיקה שלו כשאינו אומר כלום פטור הוא שהרי לקט שכחה ופאה פטורין הן ממעשרות ובשעתן תלינן דמה שהוא ביד עניים מסתמא ממתנותיהן היא הלכך לא עליו בלבד אנו סומכין אלא דסמכינן אחזקה וחזקת פיטורן מסייע לדיבורא דידיה:
ברם הכא שתיקונו חייב. אם שותק הוא מחייב דהא אי לאו דיבורא דידיה חייבין הן הפירות לתקנן מכיון שידוע שיש לו שדה והלכך לא סמכינן אדיבורא דידיה ואינו נאמן לומר מעושרין הן היכא דליכא מיגו דאי בעי הוי שתק:
ותני כן. בתוספתא דמייתי לקמיה דאת שתיקונו פטור נאמן הוא להחמיר כלומר והכא נמי אלו היה אומר זה לאו משל לקט שכחה ופאה הוא היה נאמן בזה להחמיר ולחייבו במעשרות:
ברם הכא. אמתני' דפאה קאי דמסיק ואזיל למילתיה וכלומר אבל השתא שאומר זה של פיטורא הוא ואין כאן אלא פירושו להקל דבלאו הכי בחזקת פטור הוא והוא פירש ואומר זהו של לקט או של שכחה ופאה הלכך הוא נאמן:
תַּנִּי גּוֹי שֶׁהָיָה צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר בּוֹאוּ וּטְלוּ לָכֶם מִמֶּנִּי פֵּירוֹת הֶן פֵּירוֹת עָרְלָה הֵן פֵּירוֹת נֶטַע רְבָעִי אֵינוֹ נֶאֱמָן. אִם אָמַר מִגּוֹי פְּלוֹנִי הֵבֵאתִים נֶאֱמָן לְהַחֲמִיר דִּבְרֵי רִבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים דִּבְרֵי הַגּוֹי לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין. רִבִּי יוּדָן בְּעֵי הָיָה צוֹוֵחַ לְפִי תוּמּוֹ. רִבִּי יוּדָן בְּעֵי מִמָּה דְּתֵימָה כּוּתִי כְגוֹי. דְּאִיתְפַּלְּגוּן כּוּתִי כְגוֹי דִּבְרֵי רִבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כּוּתִי כְיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר.
Traduction
On a enseigné: si un païen, vendant sa marchandise, s’écrie: venez acheter de mes fruits, qui proviennent des jeunes pousses d’Orla, ou des plantes de vigne de 4e année (ce qui serait interdit), on ne le croit pas (parce qu’il ne le dit que pour indiquer la fraîcheur de ses fruits); mais s’il dit les avoir emportés de chez tel païen, on lui ajoute foi, et ils sont interdits. Tel est l’avis de R. Eliézer; selon les sages, au contraire, on ne tient aucun cas de ses paroles, ni pour aggraver les obligations, ni pour les diminuer. R. Judan demanda: le croit-on s’il les déclare être en bon état? Il résulte de cette remarque, dit R. Judan, que, selon lui, le samaritain est semblable au païen; car il y a une discussion à ce sujet (284)Traité (Berakhot 7,1).: selon Rabbi, le samaritain est semblable au païen; selon R. Simon ben Gamliel, il est semblable à l’Israélite pour tout.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא (פ''ה):
באו וטלו לכם ממני פירות עזק הן. כן הוא שם. עזק שם מקום שבא''י ופירותיו משובחים או שאומר של ערלה ושל נטע רבעי הן ומשובחין הן מפירות אילן זקן אינו נאמן מפני שהוא כמשביח מקחו אבל אם אמר מעכו''ם פלוני הבאתים למכור וידוע הוא שפירותיו של פלוני של ערלה הן וכיוצא בהן נאמן הוא להחמיר אם אומר של איסור הן דברי רבי והיינו הא דקאמר לעיל ותני כן דמה שתיקונו פטור וכלומר אם שותק הוא לא היינו חוששין שפירות הללו של איסור ואם אומר שהן של איסור ואין כאן להשביח מקחו נאמן הוא להחמיר אליבא דרבי:
היה צווח לפי תומו. שלא אמר באו וקחו ממני אלא לפי תומו היה אומר פירות אלו של איסור מהו שיהא נאמן:
ר' יודן בעי מן מאי דתימא כותי כעכו''ם. כלומר דהש''ס מפרש דלא תקשי מאי קא מיבעיא ליה לר' יודן הא אנן תנן בשילהי האשה בתרא בעכו''ם אם היה מתכוין אין עדותו עדות ומשמע אבל מסל''ת נאמן וכדאמרינן התם בהדיא והלכך קאמר דלאו על עכו''ם ממש בעא ר' יודן אלא למ''ד דס''ל כותי כעכו''ם הוא דקמבעי' ליה אם בהא נמי דיניה כעכו''ם הוא לענין מסל''ת:
דאיתפלגון. וכו' פלוגתייהו בתוספתא דתרומות (פ''ד) והובא לעיל (בפ''ג) ובכמה מקומות:
אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָא וְהוּא שֶׁיְּהֵא רוֹב מִכְנָסוֹ מִשֶּׁלּוֹ.
Traduction
Si l’on sait, dit R. Aboun bar Hiya, qu’il tire la plupart de ses produits de son champ propre (situé hors des frontières palestiniennes), l’acquéreur est tenu d’en prélever la dîme (mais il en est dispensé s’il achète aussi du marché).
Pnei Moshe non traduit
והוא שיהא רוב מכנסו משלו. על הא דתנן במתניתן דאם ידוע שיש לו שדה בסוריא אינו נאמן לומר מעושרין הן והוא שידוע ג''כ שרוב מכנס של אוצרו והוא מוכר ממנו משלו הוא דבהא אמרינן דמסתמא משדהו הביאו:
יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ אָרִיס בְּסוּרִיָּא וְשִׁילַּח לוֹ פֵּירוֹת וְאָמַר הֲרֵי אֵילּוּ מְעוּשָּׂרִין. אֲנִי אוֹמֵר מִן הַשּׁוּק לָקַח וְהוּא שֶׁיְּהֵא אוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַשּׁוּק. לֹא סוֹף דָּבָר בְּשֶׁאֵין לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין תּוֹךְ שָׂדֵהוּ אֶלָּא אֲפִילוּ יֵשׁ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ מִכֵּיוָן שֶׁאוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַשּׁוּק מוּתָּר.
Traduction
Si un Israélite, ayant un champ affermé en Syrie, envoie des fruits à un corréligionnaire, en lui disant qu’ils sont rédimés, on peut lui ajouter foi en ce sens qu’on suppose les fruits achetés au marché et provenant du dehors (exempts de droits). Il faut toutefois qu’il y ait de cette espèce au marché (sans quoi, la dite hypothèse n’est pas admissible). De plus, il n’est pas indispensable qu’il n’y ait rien de la même espèce dans son champ en Palestine; si même il y en a, dès que l’on en trouve au marché, cela suffit pour autoriser sans dîme les fruits syriens (quoiqu’on ait pu croire qu’ils viennent de son champ affermé, on admet en cas de doute qu’ils proviennent du marché des étrangers, et ils sont dispensés de tout).
Pnei Moshe non traduit
אני אומר מן השוק לקח. ונאמן הוא דבפירות מן השוק לא גזרו דמאי בסוריא והלכך כאן אף שיש שדה לזה שהוריד אריס לתוכה כשזה אומר מעושרין הן תלינן דמן השוק הוא שלקח ומה שאומר מעושרין הן היינו כאלו אומר שפטורין הן:
והוא שיהא אותו המין מצוי וכו' וכדמסיק דאע''פ שאותו המין ג''כ הוא בתוך שדהו מ''מ אם מצוי הוא בשוק תלינן להקל ומותר:
מַתְנִיתִין דְּרִבִּי יוֹסֵי דְּתַנִּי הַלּוֹקֵחַ סְתָם צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. מַה נָן קַייָמִין. אִם בְּשֶׁאָמַר לוֹ צֵא וּלְקַח לִי שְׁלוּחוֹ הוּא. צֵא וּלְקַח לָךְ שֶׁלּוֹ הֵן. אֶלָּא כִּי נָן קַייָמִין בִּסְתָם רִבִּי יוּדָא אוֹמֵר לֹא נִתְכַּווֵן הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לַלּוֹקֵחַ. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לֹא נִתְכַּווֵן הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לְבַעַל הַמָּעוֹת. לְפִיכָךְ אִם נָתַן אַחַת יְתֵירָה רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר שֶׁל לוֹקֵחַ. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶן. מֻחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי. תַּמָּן הוּא אוֹמֵר לֹא נִתְכַּווֵן הַמּוֹכֵר לְזַכּוֹת אֶלָּא לְבַעַל הַמָּעוֹת וְכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. כַּאן עַל יְדֵי מָעוֹתָיו שֶׁל זֶה וְעַל יְדֵי רַגְלָיו שֶׁל זֶה שְׁנֵיהֶן חוֹלְקִין.
Traduction
Cet avis de la Mischnâ doit être de l'opiniôn de R. Yossé, puisqu’il est dit (dans la Tosseftd) que l’acquéreur simple (sans désignation) est dispensé de prélever la dîme selon R. Yossé; mais selon R. Juda, il y est obligé. Dans quel cas cette discussion a-t-elle lieu ? S'il lui dit (au compagnon) : va acheter cela pour moi, ledit compagnon savant devient un envoyé (et pourquoi R. Juda prescrit-il de prélever la dîme?) S'il lui dit: va l’acheter pour toi, les fruits appartiennent au compagnon (et coin ment celui-ci donnerait-il à l’ignorant des objets soumis au doute, sans les rédimer au préalable?) H faut donc dire que l’acquisition a été faite sans désignation (cela prouve bien que la Mischnà exprime l’avis de R. Yossé). R. Juda dit: le marchand remet les fruits en possession au compagnon seul (et celui-ci, à son tour, ne doit pas les délivrer sans les rédimer). Au contraire, dit R. Yossé, celui qui paie devient possesseur (le compagnon n’est que l'envoyé ; aussi n'est-il tenu à aucune obligation). Si le compagnon a reçu, comme messager, une botte en surplus de la somme versée, elle revient à l'acquéreur, selon R. Juda; mais selon R. Yossé, elle revient à tous deux. Cela ne contredit-il pas l’opfnion précitée de R. Yossé? Il est dit de lui d'abord : le marchand ne vend qu'à celui qui paie, tandis qu’en-suite il dit, que le superflu appartient à tous deux? C’est qu'ici il y a double intervention, l’argent de l'un et la démarche de l’autre ; ils doivent donc partager le profit.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מתני' דר' יוסי דתני הלוקח סתם א''צ לעשר. כצ''ל והכי איתא בתוספתא (ריש פ''ח) ע''ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק אחד גלוסקין אחד ר' יוסי אומר א''צ לעשר ר' יהודה אומר צריך לעשר ובלוקח סתם מיתוקמא פליגתייהו כדמפרש ואזיל:
מה אנן קיימין דבמאי עסקינן לפלוגתייהו:
אם בשאמר לו צא ולקח לי. שא''ל ע''ה להחבר כן כלומר דמיירי בשהגיד השליח ג''כ להמוכר בשעה שבא לקנות ממנו כך אמר לי פלוני ע''ה צא ולקח לי א''כ שלוחו הוא ואדעתא דהמשלחו נתן לו. ואמאי פליג ר' יהודא וס''ל דצריך לעשר הא מכיון שהמוכר החבר מסר לידו בשביל ע''ה המשלחו ודאי מן דבר המתוקן מסר לו דאין מוכרין דבר שאינו מתוקן לע''ה:
צא ולקח לך. ואם בשאמר לו ע''ה לחבר צא וקח לך במעות האלו וכך א''ל להמוכר החבר א''כ שלו הוא וכן המוכר אדעתא דידיה להוי יהיב ליה ואמאי קא''ר יוסי דא''צ לעשר הא כיון דחבר הוא לא נתן לו מדבר המתוקן דסמיך המוכר עליה דאיהו מתקן ליה:
אלא כי אנן קיימין בסתם. כלומר אלא ודאי בשזה השליח לקח סתם מהמוכר ולא אמר לו כלום בשביל מי הוא לוקח עכשיו ובהא פליגי דר' יודה סבר לא נתכוין המוכר לזכות אלא להלוקח וכיון שהלוקח חבר הוא נתן לו מדבר שאינו מתוקן ע''מ שהוא יתקננו והלכך צריך לעשר ור' יוסי ס''ל כיון דמיהת ידע המוכר מהשליחות אע''פ שלקת בסתם לא נתכוין המוכר הזה לזכות אלא לבעל המעות הע''ה וא''כ לא מסר לידו כי אם דבר המתוקן והלכך אין השליח החבר צריך לעשר:
לפיכך אם נתן אחת יתירה וכו'. סיפא דהתוספתא שם לקמן היא נתן לו אחת יתירה רבי יהודה אומר לשליח ר' יוסי אומר לאמצע:
ופריך הש''ס מחלפא שיטתיה דר' יוסי וקשיא דידיה אדידיה דהא תמן ברישא הוא אומר לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות והכא את. אומר הכין דאם נתן המוכר אחת יתירה על המקח שניהן חולקין בו ואמאי הרי הכל לבעל המעות הוא כיון דאדעתא דדידיה זכי ליה:
כאן ומשני דה''ט דסיפא דכאן ע''י מעותיו של זה המשלח וע''י רגליו של זה השליח שהטריח עצמו לילך ולקנות דעת המוכר היה באחת יתירה שהוסיף שיהיה של שניהן ולפיכך שניהן חולקין אבל ברישא דמיירי בגוף המקח ודאי לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות:
Dmaye
Daf 29b
משנה: הַמַּזְמִין אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעְשְׂרוֹת. אוֹמֵר מֵעֶרֶב שַׁבָּת מַה שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ לְמָחָר הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר וּשְׁאָר מַעְשֵׂר סָמוּךְ לוֹ. זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִצְפוֹנוֹ וּבִדְרוֹמוֹ וּמְחוּלָּל עַל הַמָּעוֹת.
Traduction
Si l’on est invité d’avance à manger le samedi suivant chez un hôte en qui l’on n’a pas confiance pour le prélèvement des dîmes (289)Voir ci-dessus,(4,1), et (5,2). Toutefois, il ne s'agit pas ici, comme ci-dessus, d'adjuration ou de 1re semaine de mariage., on dit la veille du samedi: ''Je veux considérer comme dîme la partie que je prélèverai demain (le 100ème); ce qui restera comme complément de cette dîme (les 9 parts restantes) se trouvera à côté; sur la partie que j’aurais déclarée comme dîme, sera prise l’oblation de la dîme (le 100e); la dîme de 2e année (due le cas échéant et devant être mangée à Jérusalem) se trouvera à droite ou à gauche (à côté)''. Et on le rachète contre argent (290)Pour ce Demaï en vertu de la condition préalable, on prélève le samedi le 100e, et l'on consomme le reste..
Pnei Moshe non traduit
מתני' המזמין את חבירו שיאכל אצלו. אומר מערב שבת וכו'. דבדמאי התירו להתנות אפי' על דבר שאינו ברשותו כדקאמר בגמרא ודוקא בשהתנה מע''ש אבל לא התנה אסור דתנן ספק חשיכה מעשרין את הדמאי הא ודאי חשיכה לא והאי מתני' מיירי בהזמינו ולא הדירו דאי בהדירו הא תנינן לעיל (פ''ד) שאוכל עמו בשבת הראשונה אע''פ שאינו מאמינו על המעשרות:
הרי הוא מעשר. ותרומה גדולה א''צ להפריש כדאמרינן בריש מכילתין דלא נחשדו ע''ה על תרומה גדולה ואחד ממאה שמפריש אומר עליו הרי הוא מעשר ושאר מעשר דהיינו עוד תשעה הוא סמוך לו וזה האחד שהתחלתי ועשיתי מעשר יהיה תרומת מעשר עליו על הסמוך לו:
ומעשר שני. יהיה קבוע בצפונו או בדרומו והרי הוא מחולל על המעות ולמחר א''צ להפריש כ''א תרומת מעשר בלבד ואוכל ושותה את השאר לפי שמעשר שני כבר חיללו על המעות:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מַתְנִיתָא בִדְמַאי הָא בְּוַדַּאי לֹא. מַתְנִיתָא אָמַר אֲפִילוּ בְּוַדַּאי זוֹ תַנֵּינָן תַּמָּן הָיוּ לוֹ תְאֵנִים שֶׁל טֵבֵל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהוּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אוֹ בַשָּׂדֶה. אִין תֵּימַר בִדְמַאי אֲנָן קַייָמִין לֵית יָכִיל דְּתַנֵּינָן הָיוּ דְמַאי מַה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בִּדְמַאי לֹא בְּוַדַּאי לֹא אָמַר אֶלָּא מַתְנִיתָא בִדְמַאי. מַה בֵין דְּמַאי וּמַה בֵין וַדַּאי. דְּמַאי אָדָם מַתְנֶה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִרְשׁוּתוֹ וַדַּאי אֵין אָדָם מַתְנֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁהוּא בִרְשׁוּתוֹ.
Traduction
Selon R. Yohanan, cette Mishna parle du cas où il s’agit de produits soumis au doute; mais, si c’était des produits soumis avec certitude, ces conditions ne suffiraient pas. Il y a cependant une Mishna plus loin (§ 6), où il est question de conditions faites en cas de certitude? Si l’on a chez soi, est-il dit, des figues inaffranchies et que, pendant que l’on est à la salle d’étude ou aux champs, le Shabat arrive, on conditionne, etc. (à peu près les mêmes mesures qui sont prescrites). Or, n’en résulte-t-il pas que, même en cas de certitude, on peut établir des conditions pour le Shabat? Et il n’est pas admissible que, dans ladite Mishna, il soit question dès l’abord de produits douteux, puisqu’on dit explicitement, à la fin, que si ces produits sont seulement douteux, on a recours à un autre procédé? —En effet, fut-il répondu, l’avis de R. Yohanan se rapporte seulement au cas de notre Mishna, et il n’est permis de conditionner que pour des produits douteux (elle ne parle pas de ceux pour lesquels on doit la dîme avec certitude). Mais quelle différence y a-t-il, en réalité, entre ces deux hypothèses? La voici: s’il s’agit d’objets douteux, on peut établir des conditions, même sur ce que l’on ne possède pas; en cas de certitude d’obligation, on ne saurait en faire une condition anticipée pour des objets que l’on ne possède pas encore (puisqu’il s’agit ici d’un repas à prendre chez son prochain).
Pnei Moshe non traduit
גמ' א''ר יוחנן מתניתא בדמאי. וקס''ד דעל היתר דגוף התנאי הוא דקאמר דבדמאי התירו לסמוך על התנאי הא בודאי לא והיינו דפריך הא מתני' דלקמן בפרקין אמרה אפי' בודאי סומך הוא על התנאי היכא שאין יכול לתקן עכשיו וזו כדתנינן תמן לקמן היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה ומתיירא שמא יקדש עליו היום ואינו יכול לעשרן בשבת אומר שני תאנים וכו' אלמא מהני תנאי אף בודאי:
אין תימר בדמאי אנן קיימין. וכי תימא דבדמאי הוא דמיירי לקמן. לית יכיל את לומר כן דתנינן הא מתניתא בדמאי ותרתי למה לי:
מה אמר. ומשני מה דאר''י בדמאי לא בודאי לא אמר אלא כגוונא דמתני' הוא בדמאי דוקא ולעולם בודאי נמי מהני תנאי אלא מה בין דמאי ומה בין ודאי היינו הוא דאיכא דבדמאי אדם מתנה אפי' על דבר שאינו ברשותו כדמיירי מתני'. אבל ודאי אינו יכול להתנות אלא על דבר שהוא ברשותו כדמיירי מתני' דלקמן והיינו דקאמר ר' יוחנן מתניתין בדמאי:
רִבִּי יַנַּאי הֲוָה לֵיהּ תְּנַאי וַדַּאי שְׁאַל לְרִבִּי חִייָא רוּבָּה מַהוּ מְתַקְּנָהּ בְּשׁוּבְתָא. אָמַר לֵיהּ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת י֨י אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים וַאֲפִילוּ בְשַׁבָּת. מַהוּ דְחָמַת מֵיקַל בַּלָּשִׁי תָלוּי בִּי. אָמַר לֵיהּ עָתִיד אַתְּ לְהַנְהִיג שְׂרָרָה עַל יִשְׂרָאֵל.
Traduction
Il arriva à R. Yanaï d’appliquer, le vendredi, lesdites conditions à des objets rédimés avec certitude. Il fit demander à R. Hiya le Grand, s’il pouvait le samedi (291)Voir Babli, (Yebamot 93a). opérer le prélèvement nécessaire, en tenant compte de la condition faite la veille? Il est écrit, lui fut-il répondu (Dt 14, 23): afin que tu apprennes à craindre l’Eternel ton Dieu tous les jours, c’est-à-dire que, même le samedi, c’est permis (par respect pour le maintien des diverses observances bibliques). R. Yanaï demanda encore: il m’a semblé, pendant un songe, apercevoir le bâton des préposés (292)''Littéral.: des inspecteurs, de ceux qui examinent. Voir Mishna,(Kelim 15,5);Yebamot ibid. et le journal Maguid du 8 juillet 1868, n° 27, p. 215.'' aux impôts (ce rêve est-il de mauvais augure)? —Il indique, répondit R. Hiya, que tu exerceras un jour la suprématie légale en Israël (et le bâton est le signe du commandement).
Pnei Moshe non traduit
ר' ינאי הו''ל תנאי ודאי. כלומר שהיה לו פירות טבל והיה צריך להתנות עליהן מע''ש מפני שלא היה לו פנאי לתקנן ושכח ולא התנה ושאל לר' חייא רבה מהו שיכול לתקנן בשבת:
א''ל למען תלמד וגו', גבי מעשר כתיב וכל הימים לרבות ואפי' בשבת:
מהו דחמית מיקל בשלי תלוי בי כצ''ל. כלומר דר' ינאי אמר לו לר' חייא מה ראית להיות מיקל כל כך בשלי לעבור על שבות בשבת ויהא העון תלוי בי ודרך כבוד א''ל כן שלא רצה לומר שיהא העון תלוי בו:
א''ל ר' חייא עתיד את להנהיג שררה על ישראל. מפני שאתה מחמיר על עצמך אף בדבר שאין בו איסור כל כך:
תַּנִּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אִם הֶחֱלִיף אֶת הַמָּעָה צָרִיךְ לְעַשֵּׂר. 29b אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָדָא אָמַר הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵירוֹ לְהַחֲלִיפָן וְאָֽבְדוּ חַייָב בְּאַחֵרָיוּתָן.
Traduction
R. Simon ben Gamaliel enseigne que si le savant, après avoir reçu pour cet achat l’argent de l’ignorant, l’échange contre d'autre, il en fait acquisition, et il est alors tenu de rédimer les fruits avant de les livrer. Cela prouve, ajoute R. Yossé, qu’en recevant de l'argent en dépôt do son prochain, si on l'échange, on en devient responsable en cas de perle.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא שם. רשב''ג אומר אם החליף. השליח הזה את המעה שנתן לו המשלח ולקח בעד המעה שלו צריך הוא לעשר וטעמא דכיון ששלח בו יד נתחייב הוא באחריותו כדמסיים ר' יוסי אמורא לקמיה והוי כמי שלוקח בשביל עצמו ואפי' אליבא דר יוסי בברייתא דלעיל דס''ל דבסתמא אמרינן דדעת המוכר היה לזכות לבעל המעות וא''כ הרי המוכר כבר תיקן מה שנתן לו ואמאי צריך זה השליח לעשר הא ליתא דר' יוסי לא אמר שבודאי תיקן המוכר מה שנתן לו אלא דבלוקח סתם תלינין לקולא ואמרינן דהואיל והמוכר ידע מהשליחות והמשלח עם הארץ הוא מסתמא לא מסר להשליח דבר שאינו מתוקן בשביל ע''ה המשלחו והלכך כאן שהחליף זה השליח את המעה ולקח בשלו לא תלינן לקולא אלא דהוי כמי שהחבר לוקח מהחבר ונותן לו דבר שאינו מתוקן מפני שסומך עליו שהוא יתקן אותו וה''נ כן דהא לא ידעינן בבירור שזה המוכר נתן לו דבר המתוקן כדאמרן והלכך הואיל והוי כמי שלקח לעצמו אסור לו להוציא מידו דבר שאינו מתוקן וצריך לעשר ואח''כ יתננו לע''ה המשלחו:
אמר רבי יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן וכו' כצ''ל וכדפרישית:
שְׁמוּאֵל אָמַר בִּמְחַלֵּיק בְּיָדָיו. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר הוּא שֶׁנָּטַל חֶלְקוֹ בְסוֹף. אָמַר רִבִּי יוֹנָה צוּרְכָה לְדֵן וְצוּרְכָה לְדֵן. חִילֵּק בְּיָדוֹ וְנָטַל חֶלְקוֹ בַתְּחִילָּה אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר אֶלָּא עַל שֶׁלּוֹ. לֹא חִילֵּק בְּיָדוֹ וְנָטַל חֶלְקוֹ בַסּוֹף אֵינוֹ מְעַשֵּׂר אֶלָּא עַל שֶׁלּוֹ.
Traduction
'' Si les parts, après avoir été spécifiées, sont mêlées, dit-on, il devra en prélever la dîme. '' Samuel dit: celle obligation a lieu seulement si le savant fait le partage lui-même, de sa main (alors il est censé vendre une parla l'ignorant) ; et à condition, ajoute R. Eiiézer, qu’il ait pris sa part à la fin (mais s’il a de suite retiré sa part, cela ne le regarde plus). Il faut ces deux avis (qui n'ont rien d'opposé), remarque R. Yôna, et il est nécessaire d’établir la distinction de savoir à quel moment le savant a pris sa part pour fixer l’obligation de la dîme; si donc il a fait le partage lui-même et qu’il ait retiré sa part avant tout, il n’a besoin de rédimer que ce qui lui revient.
Pnei Moshe non traduit
שמואל אמר במחלק בידיו. אסיפא דמתני' קאי ואם אמר זו שלי וזו של חבירי ונתערבו חייב לעשר ומשמע אבל כל זמן שלא נתערבו אינו חייב לעשר אלא את שלו וע''ז קאמר שמואל במחלק בידיו בשעה שהוא לוקח ונותן לחלק שלו בפ''ע וחלק של ע''ה בפ''ע והואיל וניכר כל חלק וחלק אמרינן דחלק של ע''ה נתן המוכר מדבר המתוקן וחלקו של השליח נתן מדבר שאינו מתוקן מכיון שחבר הוא ואינו מעשר אלא על שלו:
אמר רבי אלעזר והוא שנטל חלקו בסוף. וכדמפרש ר' יונה צורכה לדין וצורכה לדין וכלומר דלא פליגי שמואל ור' אלעזר הדדי אלא דלפעמים הוא כך ולפעמים הוא כך ותרוייהו איצטריכו לזה ולזה כדמסיק ואזיל:
חילק בידו ונטל חלקו בתחלה וכו'. כלומר מה דאמר שמואל דבחילק בידו תליא מלתא היינו דבכה''ג אין הפרש בין נטל חלקו בתחלה או לבסוף אלא אפילו נטל חלקו בתחילה א''צ לעשר אלא על שלו דכיון שהבדיל ונתן חלקו בפני עצמו יודע הוא המוכר דמה שלוקח אח''כ הוא בשביל ע''ה ונותן לו מדבר המתוקן:
לא. חילק בידו. כלומר ומה דא''ר אלעזר והוא שנטל חלקו בסוף היינו אם לא חילק בידיו להבדיל כל חלק וחלק בפ''ע אלא אמר להמוכר תן אגודה אחת או כך וכך בשבילי ובשביל חבירי ע''ה בזה אמרי' דאפשר בתחלה נתן המוכר מדבר שאינו מתוקן בשביל חלקו של השליח ואח''כ נתן בשביל חלק ע''ה ומדבר המתוקן ואפשר נמי איפכא והואיל ואינו ידוע היה צריך לעשר על הכל דהוי כמי שנתערבו ועד שיטול חלקו בסוף והיינו אחר שאמר להמוכר תן כך וכך בשביל פלוני ע''ה ונתן לו אמר תן ג''כ בשבילי דבהא ליכא למיחש למידי ובכה''ג אינו מעשר אלא על שלו כל זמן שלא נתערבו:
תַּנִּי אוֹמֵר הוּא אָדָם לְפוֹעֵל הֵילָךְ דֵּינַר זֶה אֲכוֹל בּוֹ. הֵילָךְ דֵּינַר זֶה שְׁתֵה בּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עַל שְׂכָרוֹ לֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וְלֹא מִשּׁוּם מַעְשְׂרוֹת וְלֹא מִשּׁוּם יַיִן נֶסֶךְ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ צֵא וּלְקַח לָךְ כִּכָּר וַאֲנִי נוֹתֵן לָךְ דָּמִים. צֵא וּלְקַח לָךְ רְבִיעִית שֶׁל יַיִן וַאֲנִי נוֹתֵן לָךְ דָּמִים חוֹשְׁשִׁין עַל שְׂכָרוֹ מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וּמִשּׁוּם מַעְשְׂרוֹת וּמִשּׁוּם יַיִן נֶסֶךְ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא נַעֲשֶׂה הַחֶנְווָנִי שְׁלוּחוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת לְזַכּוֹת לַפּוֹעֵל. אָמַר רִבִּי הִילָא פּוֹעֵל זִכֶּה לְבַעַל הַבַּיִת מִשֶּׁל חֶנְווָנִי וְחוֹזֵר וְזוֹכֶה לְעַצְמוֹ. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. הָיָה הַחֶנְווָנִי חֵרֵשׁ עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זְעִירָא לֹא חָשַׁשׁ שֶׁאֵין שְׁלִיחוּת לְחֵרֵשׁ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי הִילָא חוֹשֵׁשׁ.
Traduction
On a enseigné que si quelqu’un dit à un ouvrier (païen): voici un dinar pour lequel lu peux acheter à manger, ou voici un dinar pour boire, il n'a pas à se préoccuper de l’emploi de cet argent, si ledit ouvrier mangera des fruits de 7e année, ou de la dîme, ou du vin d’oblation des idolâtres (l'argent est donné au païen, qui en dispose à son gré) ; mais s’il lui dit : va t’acheter un pain que je paierai, ou va t’acheter un quart de mesure de vin que je paierai, l’Israélite devra se préoccuper de ne pas payer des objets, dont la consommation lui serait interdite (en payant ces objets, il les. acquiert ; et il se trouverait qu’il donne le salaire de son ouvrier avec des objets qui sont interdits). C’est que, ajoute R. Zeira, au seconde cas, le marchand devient le messager du maître, avant de transmettre à l'ouvrier ce qu’il lui cède. R. lia en explique ainsi la raison: l’ouvrier fait d’abord acquérir au proprétaire ce que le marchand vend, puis il entre en possession lui-mème. Quelle différence y a-t-il entre ces deux explications? La voici : si le marchand est sourd, et comme il ne peut devenir messager, le maître n’a pas besoin, selon R. Zeira, de se préoccuper de l’emploi qui sera fait de son argent; au contraire, selon R. Ila, comme il s'agit d’une rétrocession entre l’ouvrier et le maître, celui-ci devra s’en préoccuper.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא (פ''ה) וגרסי' להא נמי בפ''ב דקידושין (בהלכה א'):
ואינו חושש על שכרו לא משום שביעית. שמא יקח בו פירות שביעית מן החשוד למוכרן:
ולא משום מעשרות. שמא יקח את שאינו מעושר והוי כמאכילו דבר האסור דהא איהו לא ספי ליה מידי דאיסורא אלא דמים הוא נותן לו:
ולא משום יין נסך. אם זה הפועל עכו''ם הוא ולוקח לו יין לא הוי כנהנה זה מיי''נ דהא איהו לא יהיב ליה מידי:
אבל אם אמר לו צא ולקח לך וכו' מן החנוני ואני נותן לך דמים אח''כ לפרוע חוששין. וכו' דהוי כמו שהוא לוקח האיסור ומאכילו וכדמפרש טעמא ופליגי בה ר''ז ור' הילא:
נעשה החנוני שלוחו של בעה''ב. כלומר שזהו כמו שנעשה החנווני שלוחו של בעה''ב לזכות להפועל דבר האסור דהא עד דלא יהיב דמי לא סליק נפשי' ור' הילא קאמר משום דהוי כמי שהפועל זוכה לבעה''ב דבר האסור משל חנווני כדי לזכות אח''כ לעצמו:
מה נפק מביניהון. בין הני טעמי:
היה החנווני חרש. איכא בינייהו דלדעתיה דר' זירא דהחנווני כשלוחו של בעה''ב הוא אין כאן חשש על בעה''ב שהרי אין שליחות לחרש וכאלו נתן לו מעצמו הוא אבל לדעתיה דר' הילא דהפועל הוא דהמזכה לבעה''ב מהחנווני חושש אפילו בחנווני חרש. ובקדושין שם מוסיף עוד דגריס היה הפועל חרש דאיכא בינייהו איפכא על דעתיה דר' הילא לא חשש שאין זכיות לחרש ועל דעתיה דר' זעירא חשש כלומר לפי שאחרים אין יכולין לזכות לחרש דלא שייכא זכייה לחרש וא''כ לר' הילא אין חשש שאין החנווני יכול לזכות להפועל ולר''ז יש כאן חשש לפי שהחנווני הוא עושה שליחותו של בעה''ב ולא מיקרי זכות מאחרים ואף בשביל החרש יכול לעשות שליחותו ונמצא דהוי כאלו הבעה''ב מאכילו:
תַּנִּי לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ הֵילָךְ מָאתַיִם דֵּינַר וּשְׁקוֹל עַל יָדִי לָאוֹצָר אֶלָּא אוֹמֵר הוּא לוֹ פָּֽרְשֵׁנִי מִן הָאוֹצָר. וְכֵן לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ הֵילָךְ מָאתַיִם דֵּינַר וּשְׁקוֹל עַל יָדִי לָאוֹמָנוּת אֶלָּא אוֹמֵר הוּא לוֹ פָּֽרְשֵׁנִי מִן הָאוֹמָנוּת.
Traduction
— Ou a enseigné que l’on ne doit pas dire à son prochain (qui serait païen) : voici deux cents dinars et remets-les pour moi au trésor royal (parce qu’il pourrait en résulter un échange concernant l’idolâtrie, par suite de son ordre de transmission, en passant par les mains d’un païen); mais l’on dira en ce cas: décharge-moi de ce que je dois au Trésor (il n’en est plus responsable). Pour la même cause, on ne devra pas dire : voici deux cents zouz, que tu remettras pour moi à l’association des ouvriers ; mais on dira: acquitte pour moi ce que je leur dois.
Pnei Moshe non traduit
לא יאמר אדם לחבירו. ע''ה הילך מאתים דינר ושקול על ידי לאוצר המלך שהיו נותנין מתבואותיהן מס לאוצר המלך מפני שזה נותן דבר שאינו מתוקן והוי כשלוחו ונמצא זה פורע חובו מן הטבל אבל אומר לו הא לך כך וכך ופרשני מן האוצר מלטני ממנו דאפשר ליה לסלוקי במעות וכן לאומנות המלך הדין כן:
הדרן עלך המקבל שדה
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source